פסוריאזיס: טעויות נפוצות בטיפול ומה באמת עוזר לשלוט במחלה
פסוריאזיס היא מחלה כרונית שמשפיעה גם על העור וגם על איכות החיים. סקירה של הטעויות הנפוצות בטיפול ושל הדרכים לשלוט בה טוב יותר.
פסוריאזיס היא מחלה דלקתית כרונית שבה תאי העור מתחדשים בקצב מהיר מהרגיל ונערמים לכדי רבדים אדומים ומעובים המכוסים בקשקשים כסופים. היא מופיעה לרוב במרפקים, בברכיים, בקרקפת ובגב התחתון, אבל יכולה להופיע כמעט בכל מקום בגוף, כולל בציפורניים. מעבר לפן הגופני, למחלה יש השפעה רגשית וחברתית לא קטנה. מי שחי עם פסוריאזיס יודע שהטיפול הוא מסע ארוך, ושיש בו לא מעט מלכודות. הנה הטעויות הנפוצות ביותר, וכיצד אפשר להימנע מהן.
טעות ראשונה: לראות בפסוריאזיס בעיה קוסמטית בלבד
פסוריאזיס איננה רק עניין של מראה העור. מדובר במחלה מערכתית שקשורה לתהליכים דלקתיים בגוף כולו. אצל חלק מהמטופלים מתפתחת דלקת מפרקים פסוריאטית, שעלולה לגרום לנזק מפרקי אם לא מאובחנת בזמן. בנוסף, ידוע על שכיחות גבוהה יותר של תסמונת מטבולית, השמנה, יתר לחץ דם ומחלות לב בקרב חולי פסוריאזיס.
לכן חשוב לדווח לרופא על כאבים או נפיחות במפרקים, נוקשות בבוקר או שינויים בציפורניים, ולהקפיד על מעקב רפואי כללי. ההתייחסות למחלה כאל משהו שרק צריך להסתיר עלולה לגרום לפספוס של סימנים חשובים.
טעות שנייה: להפסיק טיפול ברגע שהעור משתפר
מטופלים רבים מורחים משחה כמה ימים, רואים שיפור ומפסיקים. אחרי זמן קצר הרבדים חוזרים, ולעיתים בעוצמה רבה יותר. בפסוריאזיס הטיפול צריך להיות עקבי ולפי תוכנית, ולא רק בתגובה להחמרה.
בחלק מהמקרים רופא העור יבנה תוכנית של טיפול אינטנסיבי בהתחלה ואחריו טיפול תחזוקה, למשל מריחה פעמיים בשבוע גם על עור שנראה נקי. הפסקה עצמאית ופתאומית, בעיקר של טיפולים סיסטמיים, אינה מומלצת ויכולה לגרום להתלקחות. כל שינוי בטיפול נכון לעשות בתיאום עם הרופא.
טעות שלישית: לגרד ולקלף את הקשקשים
הפיתוי לקלף קשקשים גדול, במיוחד בקרקפת. אבל פגיעה מכנית בעור עלולה לעורר תופעה הנקראת תופעת קבנר, שבה מופיעים רבדים חדשים באזורים שנפצעו או שופשפו. גם שריטות, כוויות קלות ושפשוף חוזר של בגדים יכולים לגרום לכך.
במקום לקלף, אפשר להשתמש בתכשירים מרככים המכילים חומצה סליצילית או אוריאה, שמסייעים להסיר את הקשקשים בעדינות ומשפרים את החדירה של הטיפול התרופתי. בקרקפת יש שמפו ותכשירים ייעודיים שכדאי להתייעץ עליהם עם רופא העור.
טעות רביעית: להתעלם מהשפעת אורח החיים
אורח החיים לא גורם לפסוריאזיס, אבל הוא בהחלט משפיע על חומרתה. עישון, צריכת אלכוהול מוגברת, עודף משקל וסטרס מתמשך קשורים כולם להחמרת המחלה ולתגובה פחות טובה לטיפול. גם זיהומים, כמו דלקת גרון, עלולים לעורר התלקחות, במיוחד אצל צעירים.
בין הצעדים שיכולים לתרום לשליטה טובה יותר במחלה:
- הפסקת עישון והפחתת צריכת אלכוהול
- שמירה על משקל תקין ופעילות גופנית סדירה
- תזונה מאוזנת, עשירה בירקות, דגים ושמן זית
- התמודדות עם סטרס באמצעות שינה מספקת ופעילות מרגיעה
- טיפול מהיר בזיהומים
טעות חמישית: לחשוש מחשיפה מבוקרת לשמש או להגזים בה
בישראל, עם שמש כמעט כל השנה, רבים מגלים שהעור משתפר בקיץ. חשיפה מתונה לשמש אכן מסייעת לחלק מהמטופלים, וטיפול באור בתנאים מבוקרים הוא טיפול מוכר ויעיל לפסוריאזיס. עם זאת, כוויית שמש עלולה דווקא לגרום להתלקחות, וחשיפה מוגזמת מגבירה את הסיכון לנזקי עור ולסרטן עור.
הדרך הנכונה היא חשיפה קצרה ומבוקרת, הגנה על אזורים שאינם פגועים, ובמקרה הצורך פנייה לטיפול באור במרפאה, שבו המינון נקבע ומנוטר על ידי צוות רפואי. חשוב לזכור שחלק מהתרופות מגבירות את הרגישות לשמש.
טעות שישית: להסתפק בטיפול שלא עובד
עולם הטיפול בפסוריאזיס השתנה מאוד בשני העשורים האחרונים. מעבר למשחות ולטיפול באור, קיימות היום תרופות סיסטמיות ותרופות ביולוגיות שמכוונות למנגנוני הדלקת עצמם, וחלקן כלולות בסל הבריאות בתנאים מסוימים. עבור מטופלים עם מחלה נרחבת או מחלה שפוגעת באיכות החיים, הטיפולים האלה יכולים להביא לשיפור דרמטי.
מי שמרגיש שהמחלה שולטת בחייו ולא להפך, צריך לפנות לרופא עור ולשאול על כל האפשרויות. לעיתים כדאי להגיע למרפאה ייעודית לפסוריאזיס, שבה יש ניסיון רב בהתאמת טיפולים מתקדמים.
טיפול בקרקפת ובאזורים רגישים
פסוריאזיס בקרקפת היא אחת הצורות המתסכלות של המחלה. הקשקשים נראים לעיתים כמו קשקשת רגילה, ומטופלים רבים מנסים במשך זמן רב שמפו נגד קשקשים בלי הצלחה. בפועל, נדרשים לעיתים קרובות תכשירים ייעודיים, כמו שמפו המכיל זפת או חומצה סליצילית, תמיסות וקצפים רפואיים, ולעיתים שילוב של כמה תכשירים.
גם בפנים, בקפלי העור ובאזור איברי המין, הפסוריאזיס נראית אחרת ודורשת טיפול עדין יותר. באזורים אלה העור דק ורגיש, ולכן לא משתמשים בהם בתכשירים חזקים ללא הנחיה. רבים מתביישים לדבר עם הרופא על פסוריאזיס באזורים אינטימיים, אבל מדובר במצב שכיח שיש לו פתרונות טובים, וחשוב לא לוותר על הטיפול בגלל מבוכה.
כדאי לתאם ציפיות עם הרופא לגבי משך הזמן עד שרואים שיפור בכל אזור, ולתעד את מצב העור בתמונות לאורך הדרך. תיעוד כזה עוזר לשניכם להעריך אם הטיפול באמת עובד או שהגיע הזמן לשנות כיוון.
כדאי גם לזכור שפסוריאזיס אינה מדבקת. מטופלים רבים נתקלים בתגובות של סביבה שאינה מכירה את המחלה, וחלקם נמנעים מבריכה, מחוף או מבגדים קצרים. הסברה פשוטה לבני המשפחה, לחברים ולמקום העבודה יכולה להקל מאוד, וקבוצות תמיכה של מטופלים מספקות מקום לשתף ולקבל עצות מעשיות ממי שמכירים את ההתמודדות מקרוב.
לסיכום, פסוריאזיס היא מחלה שדורשת שותפות ארוכת טווח בין המטופל לרופא. הקפדה על טיפול עקבי, הימנעות מפגיעה בעור, שינויים באורח החיים ונכונות לבחון טיפולים חדשים, כל אלה יחד מאפשרים לרוב המטופלים להגיע לשליטה טובה ולחיות חיים מלאים.